תוחלת החיים בעולם הולכת וגדלה, הרפואה המודרנית והטיפולים הרפואיים הקיימים כיום מעניקים לכולנו חיים ארוכים יותר. פרויקט "תן כבוד" של "איחוד הצלה" מנסה להעניק לאותם אנשים בחברה הישראלית החיים חיים ארוכים יותר, חיים איכותיים ובריאים יותר!
תן כבוד – בכבוד!
התפתחות הרפואה והטכנולוגיה בעשורים האחרונים הובילה לשינוי במשך ובחומרת המחלות. מחלות שהיו בעבר קצרות והסתיימו במוות מהיר, הפכו לכרוניות וארוכות יותר הכרוכות בטיפולים ארוכי טווח. לדוגמא: 50% מהחולים אשר מאובחנים כחולי סרטן, יחיו בממוצע יותר מ-5 שנים מרגע האבחון.
פרויקט "תן כבוד" הוא מיזם של איחוד הצלה במסגרתו מתנדב איחוד הצלה, בעל הכשרה רפואית, מגיע לביתו של קשיש ערירי ועוקב אחר מצב בריאותו. המתנדב מגיע לפחות אחת לשבוע, לוקח לקשיש מדדים (לחץ דם, סוכר, סטורציה ועוד). אם המתנדב מזהה מדדים לא תקינים הוא יוצר קשר עם רופא המשפחה, מעדכן אותו ודואג להפנות את הקשיש להמשך טיפול במרפאה או לחילופין לטיפול בבית החולים. רבים מהקשישים בפרויקט הינם ניצולי שואה. בין חלק מהמתנדבים והקשישים התפתחו קשרים חבריים וחלקם מרגישים ממש כמו משפחה.
יוסף אזרד ומרדכי גרינשטיין
יוסף אזרד הוא רכז תן כבוד בסניף מעלות והסביבה. הוא אחראי על 20 מתנדבים המבקרים מדי שבוע אזרחים ותיקים באזור. יוסף עצמו מבקר פעם בשבוע משתתף אזרח ותיק בשם מרדכי גרינשטיין ועושה זאת בשנתיים האחרונות. השניים בנו מערכת יחסים לא רעה ומרדכי שיתף את יוסף בסיפורו ובחוויותיו הייחודיים מאז שהיה צעיר ושרד את השואה.
יוסף נשוי ואב לחמישה ילדים וסב ל-12 נכדים, הוא עובד בתחום ההיי-טק.
יוסף מתנדב איחוד הצלה כשש השנים שעובד בבית החולים כאח אחראי במחלקת קורונה האחרונות הוא סיפר על הקשר המיוחד שפיתח עם מרדכי.
"הכרתי את מרדכי, לא דרך הרווחה, אלא בגלל שביררתי בקהילה אחרי שראיתי בית שנראה מאוכלס אבל מעולם לא ראיתי את מי שגר שם", הסביר יוסף. "שאלתי כמה שכנים ונאמר לי שהאיש שגר שם דובר רוסית ושלא אוכל לתקשר איתו. לאחר זמן מה, מצאתי שכן אחר שהיה מוכן לתרגם. ניגשנו למרדכי והזמנו אותו לביתי לארוחה לקראת החג המתקרב. הוא סירב ואמר שהוא לא צריך כלום. הוא אפילו לא היה מוכן לקבל עוגה. כשהכרתי אותו קצת יותר למדתי שהוא לא אוהב במיוחד דת. עם זאת, הוא הסכים לאפשר לי לבוא לבקר אותו פעם בשבוע. דיברנו והוא סיפר לי על המשפחה שלו ועל חייו".
"מרדכי כמו הרבה אנשים מבוגרים לא רוצה להוות נטל על אף אחד. הוא לא אוהב להגיד כשהוא צריך משהו. בזכות העובדה שאני ממשיך לבקר אותו, זכיתי לרכוש את אמונו והוא מודיע לי כשיש משהו שהוא צריך. ניסיתי לעזור לו כשיכולתי".
יוסף הוסיף, "במהלך הביקורים שלנו, אנו חולקים הרבה על האמונות שלנו. אני אדם מאוד דתי. הוא אנטי דת. לעתים קרובות יש לנו הרבה ויכוחים על אמונה אבל אנחנו מכבדים זה את זה ואת הדעות של כל אחד מאיתנו. יש לו רצון עז לחיות. זה שירת אותו היטב בשנה האחרונה, כשליוויתי אותו בכמה מהתקופות הקשות בחייו".
מרדכי נולד בעיר לודז' שבפולין בשנת 1932. הוא גדל אצל משפחה אוהבת בלודז' והיה בן שבע כשפלשו הגרמנים. כמה שבועות לאחר הפלישה, לאביו של מרדכי הייתה ראיית הנולד להימלט ולקח את משפחתו לוורשה. משם ברחו ברגל לגבול עם ברית המועצות והגיעו לביאליסטוק שהייתה בשליטה סובייטית. בביאליסטוק שהו במחנה פליטים כמה שבועות עד שסטלין הודיע שהוא מאפשר לכל היהודים שברחו מפולין להגר לרוסיה ולהתמקם מחדש בכל מקום שהם רוצים במדינה.
"אבי בחר לעבור דירה למדיאקובסקי ששכנה בדרום אזור אוראל", סיפר מרדכי. "בילינו שלושה שבועות ברכבת כדי להגיע לשם. למדתי שם בבית הספר שש שנים כשאבי עבד. לאחר המלחמה יכולנו לחזור לפולין וחזרנו ללודז'. זה היה הזמן שבו הפולנים הרגו יהודים בגלל שהם הרגישו שהיהודים רוצים להחזיר את בתיהם ואת רכושם, וזה היה נכון. רצינו פשוט לחזור הביתה, ולקבל בית, ושילמנו על זה בחיינו. היו הרבה יהודים שנהגו".
מרדכי סיפר כי משפחתו עברה לצ'כוסלובקיה ולאחר מכן לאזור גרמניה שנכבש על ידי ארה"ב. משם עלה לישראל והצטרף לצה"ל שזה עתה נוצר ולחם במלחמת העצמאות בזמן ששאר בני משפחתו שהו במחנה פליטים בגרמניה שהוקם על ידי אונר"א. "חצי שנה אחרי שהייתי בישראל, המשפחה שלי הצטרפה אלי. זה שימח אותי מאוד".
בהיותו בגרמניה למד מרדכי איך להיות נפח. לאחר מלחמת העצמאות הוא קיבל עבודה כעובד מתכת ועבד בתחום זה שנתיים לפני שהחליף קריירה והחל בקריירה של ליטוש יהלומים, שאותה המשיך בשלושים השנים הבאות. לאחר פרישתו ב-1999, עבר צפונה ליישוב מעלות. ילדיו עברו לעיירות אחרות ואחד מבניו נעשה דתי. למרדכי יש אמונות חזקות נגד הדת וכאשר בנו הפך דתי זה יצר פיצול ביניהם. למרדכי יש עוד ילדים, אבל כולם גרים רחוק והוא גר לבדו ולא היה מי שיבקר אותו עד שיוסף התחיל להגיע באופן קבוע.
"יוסף ואני מדברים הרבה. אנחנו מתווכחים הרבה על פילוסופיה ועל דת. הוא עזר לי בהרבה מקרים, במיוחד עם בעיות רפואיות במהלך השנתיים האחרונות. אמנם יש לנו חילוקי דעות על הרבה דברים, אבל אני מכבד אותו. הוא אדם עם הרבה תכונות טובות. הבן שלי חזר לדת אבל אני נגד אמונות דתיות. אמנם אנחנו מתווכחים הרבה, אבל באמת שאין טעם, כי אף אחד מאיתנו לא באמת ישכנע את השני. אנחנו פשוט נהנים מזה".
מרדכי הוסיף כי במהלך תקופת הקורונה "יוסף מאוד עזר לי ותמך בי באמצעות הידידות שלו. זה לא דבר פשוט לבוא כל שבוע לבקר מישהו ואני מאוד מעריך את זה".
ב-21 השנים האחרונות שמתגורר במעלות נסע מרדכי דרומה לאילת לחורף. בגלל הקורונה, הוא לא היה מסוגל לנסוע דרומה השנה. מרדכי קיבל את הקורונה במעלות לאחר שקיבל שני חיסונים נגד המחלה. כשחלה מרדכי במחלה בקיץ 2021, הוא איבד הרבה מהצלילות שלו ולא יכול היה לתפקד באופן מלא. יוסף מיהר לראות מה אפשר לעשות כדי לעזור לו, אבל יום אחד בלבד לאחר שאובחן, מרדכי לא היה הוא עצמו. יוסף פנה לרופא במרפאת הבריאות של מרדכי על מנת לוודא שהוא מעודכן ובקשר עם מרדכי. למחרת הרופא התקשר למרדכי, ומשמרדכי לא הצליח לדבר כמו שצריך בטלפון, הם שלחו אמבולנס לקחת את מרדכי למרכז הרפואי לגליל שם הוא אושפז במחלקת קורונה.
אחת האחיות במחלקה, אורן קדוש, שהייתה אז אחראית על מחלקת קורונה, היא גם מתנדבת של איחוד הצלה. יוסף פנה אליה ועדכן אותה לגבי מצבו של מרדכי. יוסף סיפר לאורן על מצבו הרפואי הקודם של מרדכי, שהוא לקה בהתקף לב בחורף הקודם באילת, ושני מתנדבי איחוד הצלה פעלו כמקשר בין מרדכי ומשפחתו עדכנו אותם לאורך כל הדרך בכל הנוגע למצבו המתפתח של מרדכי.
מצבו של מרדכי היה כל כך קשה שהוא הוכנס למכשיר הנשמה ולא היו בטוחים אם ישרוד. הודות לטיפול המתמיד של אורן וכל הצוות הרפואי במרכז הרפואי לגליל, מרדכי שרד ושוחרר ממחלקת קורונה לאחר שבועיים. הוא שוחרר במלואו מבית החולים שבוע לאחר מכן, לאחר שעבר תקופת החלמה של שבוע והחלמה מלאה מופלאה. לאחר מכן נלקח מרדכי לביתו של אזרח ותיק ליד טבריה שם היה קל יותר לבנו לבקר אותו ולטפל בו. יוסף כמובן הלך לבקר אותו גם שם.
יוסף הוסיף: "מרדכי חזר הביתה בחנוכה לאחר החלמה מלאה. הוא עבר ניסיון רפואי שהיה צריך להרוג אותו, ולדעתי, זה היה עוד נס חנוכה שהוא חזר הביתה חי וקיים, לאחר שהחלים לחלוטין מקורונה לאחר שסבל ממחלת לב חמורה רק כמה חודשים קודם לכן. אני אסיר תודה שהוא כאן ושנוכל להמשיך בביקורים שלנו. רוב האנשים לא היו עוברים את מה שמרדכי עבר. השואה, לחזור לפולין, להתמודד עם אלימות ומוות אחרי המלחמה, לחימה בצה"ל, לעשות חיים בישראל, ואז כמובן הקרב שלו נגד הקורונה. הרצון שלו לחיות לא דומה לשום דבר שראיתי מעולם ואני לומד מזה כל כך הרבה".
