סיפור הנס של תומר

                                               בס'ד סיפור הנס של תומר

הקדמה קצרה עלינו תומר ואני מתגוררים במעלות כמעט 5 שנים, הגענו לכאן לאחר שליחות של בני עקיבא

בפינלנד. התחתנו כזוג דתי-תורני, אך לפני כמה שנים בעלי בחר לעזוב את הדת. למרות זאת מצאנו את הדרך

לחיות יחד, בכבוד וסובלנות הדדית, ועיצבנו בית שמח ואוהב. בחודשים האחרונים דנו רבות בנושאים שקרעו

את העם, תומר ואני שוחחנו רבות על חשיבות האחדות בעם, קיווינו שגם העם שלנו ישכיל להתגבר על חילוקי

הדעות ולחיות בשלום. שכן לא מצא הקב'ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום.

בבוקר שמחת תורה יצאתי לבית כנסת, תומר דחק בי להתבונן בטלפון שלו- מה שבחיים לא קרה קודם- 

"מה אתה מראה לי טלפון בשבת"? והוא ענה לי נסער את לא מבינה מה קרה, יש מחבלים בשדרות!! התמונה הייתה מלחיצה מאוד. בכל זאת הלכתי לתפילה, בשעה 10 סיכמנו שתומר יביא את טל בן ה3 לברכת כול הנערים, ירדתי לחצר בית הכנסת ופגשתי בבעלי, כולו נסער, ללא הילד. הוא התחיל לומר שמחבלים השתלטו על יישובים בדרום, כמה דקות אחר כך הגיע קצין לבית כנסת ודרש מכל החיילים לפתוח טלפונים, ואז השמועות כבר התפשטו על גודל האסון והזוועות.

תוך כדי, בעלי מנהל שיחות עם המ'מ שלו, מתקשר לכל החיילים, מתכונן לגיוס, בסביבות 12 הוא כבר נסע לצבא. במוצאי שבת חזרתי הביתה עם ילדיי, הדלקתי חדשות וכמו כולנו הזדעזעתי לגלות את הטבח המחריד שחמאס ביצע בדרום. הבנו מיד את משמעותו הקריטית של גיוס המילואים ההמוני.

בשבוע הראשון למילואים בעלי סבל מכאבי ראש חזקים, ולכן אושפז בסורוקה, הבדיקות לא העידו על ממצא מדאיג, ונמצא טיפול תרופתי פשוט, אך הרופא הצבאי החליט לשחרר אותו. אולם תומר רצה להישאר, ושאל אותי לדעתי- היה לנו ברור שאחרי האסון הגדול, אין שאלה בכלל. צריך לעטוף חזרה את תושבי העוטף, ותומר נשאר במילואים. אני זוכרת שסיפרתי על החלטה זאת לחברה טובה המתגוררת בחול שאחיה נרצח במסיבה.

היא זעמה על המדינה ואמרה לי "לאה, תעזבו את הארץ הזאת מיידית! זאת ארץ מפקירה בניה!" אמרתי לה

שאכן הייתה הפקרות, ועכשיו תפקידנו לתקן: סיפרתי לה שבעלי קיבל אפשרות שחרור מהמילואים, אך בחרנו שהוא ימשיך, למענה ולמען כל תושבי הדרום שסבלו כל כך. והחברה מאוד העריכה צעד זה. זה נתן לה טיפת נחמה ועידוד בים הכעס והעצב שחוותה.

ככה עברו להם הימים והלילות, ב'ה הוריי הנפלאים והורי בעלי עזרו לי ותמכו בי מאוד, וזה גם המקום לציין את נשות מעלות הצדקניות, שהקימו קבוצה מהממת שתמכה בנשות המגויסים בצורה מדהימה. החל מארוחה חמה מפנקת, עבור דרך נערות מקסימות ששמרו על הילדים, וכלה בתיקונים לבית- באמת עטפו אותנו בצורה נפלאה, ותודה ענקית להן.

בהתחלה הפלוגה של בעלי – פלוגת חי'ר בתוך גדוד יחס'מ 5828 – היתאמנה בבסיס של חטיבת ביסלח 17 ליד ירוחם, אז הייתי רגועה ביותר, בהמשך הם נכנסו לעזה אבל למשימות יומיות, אז הייתי עדיין רגועה, מה גם שבעלי הסביר "אנחנו לא קו ראשון שמנהלים קרב מול המחבלים, אנחנו מהווים קו שני- מגיעים לשטח שכבר טוהר ממחבלים, ושומרים עליו" – זה היה נשמע לי טיעון הגיוני ומשכנע. הרגעתי באמצעותו גם את הילדים.

בהמשך כבר לא תמיד הייתה לתומר קליטה, אחד הילדים שאל אמא למה אבא כבר לא עונה לנו? אולי אבא מת? אז עניתי להם חמודים אם אבא לא עונה זה בגלל שאין לו קליטה, הוא לא מת! אתם זוכרים שהוא לא נלחם מול מחבלים אלא רק שומר על שטח כבוש! אם אבא חלילה ימות יבואו חיילים וידפקו בדלת זה די סיפק את הילדים מאחר וימים ארוכים עברו ואף חייל לא דפק בדלת.

ביום שני בבוקר, ערב ראש חודש כסליו, עבר עליי בוקר שקט יחסית, בשעה 13:30 החזקתי את טל הקטן בידיים והתכוננתי לצאת עם הבת לשלי לבדיקה. ואז הטלפון שלי צילצל, על הצג שיחה לא מזוהה. התלבטתי אם לענות- אני די ממהרת. עניתי לשיחה ושמעתי את המשפט הבא: "שלום מדברים מהצבא, בעלך נפצע קשה בעזה, הוא בסורוקה". באותו רגע הרגשתי שאין לי אוויר, שאני לא יכולה לעמוד על הרגליים, ופעם ראשונה מתחילת הלחימה, עלתה בי מחשבת חרטה אולי לא עשית נכון שעודדתי אותו להמשיך לשרת? הייתה לו אפשרות לצאת- ולא ניצלת אותה- ותראי מה קרה כמובן שטל התחיל מיידית לצרוח, ובמקביל האיש מהצבא המשיך לדבר ברצף "שלחנו לך מונית היא מחכה לך בחוץ, ו2 חיילים מחכים ליד הדלת"בשום פנים ואופן החיילים שלך לא דופקים לי בדלת! יש לי כאן ילדים והם ייבהלו מאוד- אמרתי לאיש מהצבא. תגיד לחיילים שלך לחכות מחוץ לבניין, ברגע שהוריי יגיעו אני אצא. צלצלתי מהר לאבא שלי, הוא כמובן הגיע תוך כמה דקות.

בינתיים ארזתי תיק קטן, וסיפרתי לשני ילדיי הבוגרים אבא נפצע ואני נוסעת לבית חולים לראות אותו, ואז אגיד לכם מה בדיוק קרה לו. לאחר מכן, העברתי את טל שעדיין צרח לידיים של אבא שלי, ונכנסתי למונית שלהצבא. הנסיעה עברה עליי בכאב גדול, דמיינתי את כל התסריטים של פצוע קשה- משותק? צמח? קטוע גפה?

הרי עבדתי בבית חולים ואני יודעת איך זה נראה. 

בתחנת ריענון של כביש 6, החלטתי שאין לי אפשרות יותר להיות במתח ובחוסר ידיעה, דרשתי מהחיילת שליוותה אותי- היא הייתה מקסימה מאוד- לפרט לי מה בדיוק קרה, החיילת השיבה לי "אנחנו מאגף הנפגעים, אין לנו קשר לפלוגה שלו" זה כבר הכעיס אותי תקשיבי לי, "אני לא אסע עכשיו את כל הדרך הזו עם המשפט פצוע קשה , אני מבקשת שתיצרי קשר עם מי שנמצא איתו ושיגיד לי בדיוק מה קרה"? החיילת הנחמדה מצאה את המספר של לירן- הוא הרס'פ של תומר והוא שהה לידו מרגע הגעתו לבית חולים. לירן אמר לי "אל תדאגי הוא בסדר, הוא כבר התעורר, והוא מדבר איתנו, והוא מזהה אותנו, ומזיז את הידיים והרגליים, והכל בסדר" זו הייתה הקלה אמיתית עבורי. הגענו לבית החולים שם קיבלואותי צוות המפלג המדהים של תומר, ויחד נכנסנו לחדר טיפול נמרץ. ראיתי את תומר- מחובר כמובן למלא צינורות וחמצן ומה לא- אבל הוא נראה לי שלם ויפה ולא הבנתי איך זה יכול להיות, הוא דיבר איתי קצת,

בינתיים הגיעו גם הוריו וגם 2 דודות שלי שביקשתי שיבואו להיות איתי. לכולם תומר האיר פנים, תודה שהם באו, וכולם התפלאו- אמרו שהוא פצוע קשה אז מה קורה כאן?

בהמשך צוות המפלג של תומר שוב הגיע, ואחר כך גם הרופא שטיפל בו בשטח הגיע, וגם 2 חיילים שהיו אתו הגיעו, דרכם שיחזרנו את סיפור הפציעה של תומר ואז הבנו שהתרחשה כאן שרשרת של ניסים:

תומר וחבריו אבטחו את ציר צלאח א דין- זוהי הדרך בה הפלסטינים צועדים מצפון הרצועה לדרומה. התפקיד של תומר וחבריו היה לסייע במעצר מבוקשים ולמנוע ירי של חמאס על אזרחיו על מנת שלא יברחו חזרה לצפון, לשטחים שצה'ל כבר טיהר ממחבלים, בשלב זה תומר וחבריו שהו במגנן זה שטח התחום בסוללות עפר גבוהות, שאמורות להגן על החיילים מירי. והתכוננו לעבור לאוניברסיטה- מתחם מוגן יותר. פתאום תומר מרגיש כאפה רצינית בצד שמאל, הוא לא מרגיש כאב אבל הוא חש שקרה משהו, כנראה שהוא תפס את הצוואר- הקליע חדר לו דרך הצוואר- כי מייד חייל שלו שואל אותו "תומר מה קרה לך?" ותמר עונה "אני לא יודע ואז הוא מתכופף טיפה ושטף דם פורץ לו מהפה, מיד מלא חיילים באו לסייע, אחד מהם עשה לו חוסם עורקים באמצעות הפעלת לחץ על נקודת החדירה בצוואר זמן רב, השני השכיב אותו ואז הגיעו הרופאים-

זהו הנס הראשון של תומר. צמוד לפלוגה של תומר הייתה פלוגת רופאים, אחד מהם הוא דר בצלאל אליאב, באזרחות הוא מומחה לרפואת חירום במיון שערי צדק, הוא ניהל את הטיפול בתומר בצורה מופתית, אז זה נס ראשון שדווקא הוא היה ליד תומר ברגע הפציעה.

שנית, כיוון שתומר איבד הכרה מהר וכמעט נחנק מהדם שמילא את חלל הפה והלוע שלו, היה הכרח לבצע לו אינטובציה- הליך מורכב מאוד במהלכו מחדירים צינור פלסטי ישירות לקנה הנשימה, במטרה לשמור על מעבר אוויר חופשי בין הריאות ובין הפה. ניתוח זה נעשה בחדר ניתוח רק בעזרת מצלמות, כדי לזהות את מיקומו המדויק של קנה הנשימה, בשטח אין כמובן מצלמות ובטח לא תנאים הולמים, ואם הרופא לא מצליח לאתר את המיקום הנכון, הוא נאלץ לבצע חתך בגרון- , אמנם האדם יישאר בחיים אך עם נכות קשה. אז הרופא ביצע את הניתוח, תוך כדי שהוא אומר לעצמו שוב ושוב, כמו מנטרה "אני חייב להצליח, אני חייב להציל אותו" 

הרופא אכן הצליח להחדיר לו צינור לקנה הנשימה, וכך נישמר לו פתח אוויר ונמנע מוות בחנק. זה היה הנס השני.

שלישית, תומר קיבל מנת דם בשטח- זוהי טכנולוגיה חדשנית שפותחה בצה'ל, ותומר הוא בין הראשונים בעולם לקבל מנת דם בשטח, מה שללא ספק הציל את חייו.

לאחר הטיפול הראשוני בשטח תומר הועלה על מסוק- אין זה פשוט להצליח לנחות בשטח אש, כדי לחלץ חייל

פצוע תוך כדי הקרב המסוק מוריד פצצה במשקל טון לפני הנחיתה וגם לפני ההמראה, ויש דקות ספורות להעביר את החייל למסוק, עליו להמריא במהירות כדי שלא יירו עליו- הטייסים שלנו אלופים והם הצליחו במשימה הקשה הזו, והביאו אותו בשלום לסורוקה.

בבית חולים הבהילו אותו לטיפול נמרץ ומיד ביצעו CT ורנטגן, כי ראו פצע חדירה של הקליע בצוואר, אבל בCT הכול תקין וברנטגן ראו את הקליע שוכב לו בנחת בבטן. הרופאים נדהמו לגלות שאין שום פגיעה משמעותית, ראשית הם אמרו שאם הקליע היה חודר 2 ס'מ ימינה יותר או שמאלה יותר זה היה פוגע בעורק ראשי או  בעמוד השדרה ואז אי אפשר היה להציל את תומר. שנית הם לא הצליחו להבין: איך קליע חודר לצוואר, יורד עד הבטן, עובר צמוד לאבי העורקים, לריאות, ללב.. ולא קורע אף איבר? אף עורק? הרי כל הרעיון של קליע זה לקרוע את הגוף מבפנים! הם ניסו להסביר מכאן ומפה, ולא הצליחו. ולסיכום הרופאים רשמו מנגנון הפגיעה אינו ברור למרות שכולם מבינים שהכול ברור כאן מאוד: היה כאן נס ענק!

כיום תומר מתאושש בבית, הוא מחלים מהפציעות בחלל הפה, היה לו קושי לדבר ולאכול אבל הוא משתפר

בצעדי ענק. נתפלל שכל החיילים והחטופים ישובו בשלום לביתם, ונתת שלום בארץ ושמחת עולם ליושביה.

לאה הובר